הנחת שלי מעשייה, משמעות ונתינה

האמת היא שאני מרגיש שמחה ונחת (אני מתבייש לכתוב את זה בחודשים קשים אלו ובכל זאת...) שהצלחתי בשלוש שנים להרים שני אתרים, 5 מוצרים ולהשיק את תוכנית הליווי הדיגיטלית "גבר גבר".

בשנים בהם נתבשרתי על מחלת עיניים גנטית פרוגרסיבית ושקופה ששמה את הראייה שלי בצמצום רציני של שדה הראייה ( כ-3 מעלות לכל עין), עיוורון לילה וחוסר וודאות לגבי עתיד הראייה שלי הצלחתי להיות בפוקוס, לשמור על אופטימיות, השפעה ויצירתיות תוך למידה מתמשכת.

בשנים בהם סעדתי ואיבדתי את אבי ואימי אהוביי, הצלחתי להתאבל, להוקיר להם תודה ולשחרר.

למעשה מחלת העיניים מיקדה אותי. הצלחתי להקנות לה משמעות של "שער". איבוד שדה הראייה, כמו המלחמה דוחק בי להיות על המגרש ולתת את כל כולי.

הצלחתי להגדיר את קהל היעד שלי, ללמוד ולפתח גישה חדשה, לעבוד עם אבות שכולים, מילואימניקים וגברים מן השורה.

למרות שיש לי מקל נחייה לכל הדרדרות שלא תפתיע אותי, הצלחתי ליצור מערך של תוכן, ליווי ושיווק רציני ומקצועי. אולי זה לא צנוע להעיד על עצמי אך אחרי עשרות הרצאות, קורסים במכללת סמינר הקיבוצים ואין ספור הנחיות של סדנאות אני יודע שאני כאן כדי להשפיע ולתמוך באוכלוסיות רבות.

אמנם, אינני לוחם כבר, אך אני משרת במערך החוסן המנטלי של החברה הישראלית.

הכתיבה הזו התחילה אצלי בערב שבועות, חג מתן תורה והייתה אמורה להיות לעצמי. כתיבה אישית. אני כותב הרבה יחסית. אני אוהב לכתוב. אוהב את המילים. הדיוק. הפיכת ענני החשיבה והרגש לשחור על גבי לבן. לתת לעצמי תוקף ועדות. אך כמו הרבה פעמים שאני כותב לעצמי אני מרגיש את הרצון לשתף. לפרסם. להביא תוכן וערך מוסף.

להפתעתי הכתיבה גם גורמת לרבים מכם להתייחס למילים שלי וזה בכלל מרגש ומעודד. לעיתים אני ביקורתי עם עצמי: "למה אתה מפרסם ומשתף בדברים אישיים שלך ברבים?" היום אני יודע להבין שזה המבקר הפנימי שלי. שרוצה להוריד אותי. לעצור אותי. אלו קולות חיצוניים ופנימיים הקיימים אצלי. ובכל זאת הקול האחר שבי גובר ואני לוחץ על שיתוף.

מחכה בכיליון עיניים ובלב שבור מלא תקווה לבשורות טובות